בגן המבוכה 

ויהי היום, ישבתי תוך עוגת עצי זית, סביבי חגו פרפרי יופי. עצמתי את עיני ושקעתי אל תוך עצמי, אל תוך זהותי ושלוות נפשי. לפתע שמעתי קול דקיק שקורא לי. מתוך תמיהה והתענינות הבטתי לימיני, ניצבה שם שושנה אדמדמה והביטה בי. הבטתי בה בתמימות, הרגשתי שהיא יודעת משהו שאינני יודע, חיכתי שמשהו יקרה. מה אתה לא יודע היא שאלה, מה עלי לדעת תמהתי. כל העצים, הפרחים, הציפורים שמעופפות, מה הם נראים לך, תמהה השושנה. מה זאת אומרת מה הם נראים לי, התממתי בכנות. אני לא יודעת, אבל זה לא נראה לך קצת מגוחך להלך כאן כילד שעשועים שמחפש תחביב בלי לחשוב מה יהיה מחר, היא שאלה בקרירות. האמת שסגנון הדיבור הזה לא כ"כ התאים לי לאוירת הגן הרגועה אך זרמתי איתה בקצב שלה. מה את רוצה שאעשה, שאקפוץ, שארקוד, שאבנה כאן אורבה לסוסים, מה יותר טוב בלעשות את מה שאני עושה, שאלתי בחיוך. ידעתי שאתה לא יודע, ידעתי, היא אמרה באנחה. ראיתי אותך הולך כאן להנאתך ופחדתי לומר לך, אולי באמת עדיף שלא אומר לך, בעצם מה חסר לך, אמרה בלחישה עם ראש מורכן. לא לא, אם רצית לומר משהו תגידי, זה בסדר אמרתי לה, את יכולה לומר כל מה שאת רוצה ואני אקבל את הדברים איך שאקבל. אם אני טועה כדאי שאדע את טעותי, אנא ממך אל תכחדי ממני דבר, התחננתי בפניה. היא שתקה והרימה את ראשה בחששנות, הכל משל, היא לחשה. מה אמרת, שאלתי בחיוך. הכל, הכל משל היא קבעה. מה זאת אומרת הכל, ומה הקשר למשל, אולי תפרטי קצת יותר, בקשתי בעדינות. היא הישירה את מבטה אלי ופתחה בנאומה: תבין! העצים, הפרחים, הציפורים, האדמה שאתה עומד עליה, כל הגן הזה הוא משל אחד גדול. אתה מהלך כאן חודשים על גבי חודשים, מתפעל מכל פרח רוקד על כל שקיעה, חושב שזוהי מנוחתך ושלותך כאשר אתה אחוז במשל בלבד והנמשל חסר לך. את בטוחה במה שאת אומרת שאלתי את השושנה, כן אני בטוחה, וגם אם לא תסכים איתי זוהי האמת, אתה חי בעולם של שקר. מנין לך שזוהי האמת שאלתי את השושנה. סליחה מכבודך, אבל בכל דבריך לא הזכרת שום הוכחה וטענה הגיונית, את העמדת תאוריה משונה ותמוהה בקוצר מילים בלי לטרוח להרחיב ולבאר מה חסר בעולם שלי.

בואי נתחיל מהתחלה, את אומרת שהכל משל, למה את מתכונת, שאלתי בנסיון להבין וחיכיתי למענה. והיא השושנה הביטה בי כאילו לא דברתי. מה כונתך בדברים שאמרת שאלתי כעידוד למענה, אך היא המשיכה לשתוק בדממה. הדברים שאמרת, למה התכונת הפצרתי בה, והיא המשיכה להביט בי כאילו הייתי יצור בעל שלוש קרנים ועין אחת. נו, אני גמרתי לדבר, בבקשה ממך, לא התכונתי בדברי אלא להבין את עומק דבריך, היה נשמע לי שיש בהם מן האמת, בבקשה עני לי התחננתי בתחנון נבוך. שקט, הכל שקט. היא מביטה בי ואני מביט בה, היא דוממת ואני כנגדה מצפה. הייתי קצת נבוך מהמצב אליו נקלעתי בלא מתכוון. מתחושת המבוכה שנגעה בי הבטתי אנה ואנה כמחפש עזרה מאחרים, ופתאום אני קולט שכל העצים מביטים בי. עצי הברוש שכ"כ אהבתי עמדו בזקיפה והתבוננו בי בתמיהה כאילו הייתי איזה תייר מסוקרן. הפרפרים והציפורים הצבעוניות עמדו להן על ענף יבש כמו תצוגת מפולחצים, אפילו לצייץ הם לא צייצו. יאללה' חברה תתעוררו, רבותי מה קרא לכם, למה פתאום הכל הפסיק, שאלתי בספונטניות לבבית, אך הם נשארו דוממים כאילו לא הייתי כאן. הרגשתי מוזר, רציתי לבוא ולחבק את כולם, לחזור לשכב על האדמה ולהתפנק מהריח המעדן, אך הם כאילו דחו אותי. מה שהיה לפני רגע לגן קסום מרעיף אהבה, נהפך פתאום למציאות קרה וחסרה.

הגן הזה, ההויה הכ"כ שלמה שהיתה, היותה לי את חיי. זה החיים שלי, אין לי חיים אחרים. חשתי ברע, בחסר, בקושי וחידלון. התחלתי לרוץ לאורך הגן למצוא איזו פינה חמה, אך לשווא. צעקתי אנה ואנה אולי מישהו שם ישמע את קולי, אך כלום לא עזר. עליתי על הר ובכיתי, ירדתי לבקעה ודמעתי, ישבתי על ענף יבש וכאבתי, נשענתי על סלע קריר וייללתי. הרגשתי כמו זאב יערות שמיילל על הר שומם באישון לילה, כמו ילד נטוש בלי גב ויד תומכת. התסכול היה לי לאב, הבדידות היתה לי לאם. חשתי בתחושה הרעה ביותר שאי פעם הרגשתי. אני לבד, אני בודד, חסר לי, חסר לי את החום והאהבה, את ההרמוניה והחיות. את כל הביטחון שהעניקה האהבה העוטפת לקח הערפל. הייתי כאוב ומתוסכל, הרגשתי שכוחותי הולכים ואוזלים, הבנתי שיש כאן משהו שאני לא יכול להילחם איתו, זה גדול ממני. ברגע אחד המציאות קעקעה את עצמותי ממקומן, כאילו לקחה אותי ופרקה את גוויתי לגורמים. הרגשתי כמו גופת מת נטושה למאכל נשרים. לא ידעתי מה הלאה ואיך וכמה, לא לאן ולא מדוע, רק תסכול ותסכול. תסכול ששרף את חללי, ביער ממני את כוחותי האחרונים וכמעט שמעדו רגלי. הבנתי שהגיע הסוף. נשכבתי על הקרקע עצמתי את עיני, נסיתי לכווץ את גופי כמעין חיבוק עצמי ליצור תחושת אהבה וביטחון. ידעתי שאין לאן לחזור, מה שהיה היה ומה שיהיה אינני יודע. נתתי לעצמי להירגע ולנוח ושקעתי בשינה מעורפלת. מתוך חלום על משלים ושקרים אני חש בקרקע שזזה תחתי, התעוררתי בבהלה בלי לזוז ממקומי, פחדתי לזוז. לפתע נשמע קול מרעיד של סדיקת אדמה בכל רחבי הגן. כעשרה מטרים לפני החלה האדמה להתפורר לתהום במהירות. בלי לחשוב הרבה לקחתי את רגלי ונסתי כל עוד נפשי בי. כוחות אחרונים של רצון לחיים הגבירו את מרוצתי, הרגשתי נורא. רצתי ורצתי על הקרקע היבשה, ומאחורי אני שומע את הקרקע מתפוררת לעברי. אני רוצה לחיות צעקתי אך ללא התחשבות ויחס. היא התפורה והתפוררה כמעט סמוך למרוצתי. ראיתי את עצמי איך שאני רץ כמו מטורף עם דמעות בפנים, ראיתי אותה איך שבאכזריות היא מתקרבת לעברי בלי שום רחמים. הרגשתי שאני אבוד, שאין לי שום סיכוי להישאר בחיים. לא יכולתי יותר, פשוט הנחתי לה, הנחתי לעצמי ליפול, להגיע לאן שאגיע. לא היתה לי ציפיה להישאר באויר ידעתי לקראת מה אני הולך. ברגע אחד מצאתי את עצמי נופל ונופל לאן שהוא, טס במהירות אדירה כלפי מטה. הרוח הקרה הכתה בי בעוצמה ושריקות מעוצמת הנפילה זעזעו את אוזני. מסביבי שרר ערפל כבד, לא ראיתי מימיני ומשמאלי, ידעתי שבסוף התהום יש קרקע. אי אפשר לבטא כמה פחד וחוסר אונים חוויתי, פחדתי פחד מוות. מעוצמת הפחד הרגשתי בגופי שנחלש, כאילו מתנער מהאחריות לשמור על עצמו, לאט לאט נטשו אותי כוחותי האחרונים ושקעתי בעילפון. אחר כמה רגעים חזרתי לעצמי בפאניקה מחומרת המצב, אך שוב לא יכולתי לשאת את כמות הפחד וחזרתי לעילפון. עברו כמה רגעים עד ששוב תפסתי את עצמי, אך לשווא חזרתי למקומי והתעלפתי. חלילה חזרתי, עלפון ופאניקה, דממה ופחד, כמה וכמה פעמים. הבנתי שאין באפשרותי להתנגד. מה שנגזר עלי זה לטובה, זה לא בידיים שלי, אמרתי לעצמי.

עוד עודי נופל לאורך התאום, התעוררתי כמתוך חלום להתבונן במצבי, ופתאום אני מבין שמשהו מוזר קורה איתי. אני נופל ונופל כבר כמה דקות ועדין לא הגעתי לקרקע. מה קורא כאן, עד כמה שזכור לי לא נפלתי מהירח, נפלתי לתוך תהום, הייתי כבר צריך להתרסק ממזמן. כאן עשיתי את המעשה החכם ביותר בחיים שעשיתי. עצמתי את העיניים והתחלתי לעשות חשבון נפש. מה קורא כאן, עכשיו אני נופל ונופל, איך הכל התחיל. בהתחלה הכל היה חי, אח"כ השושנה הזאת דיברה, הכל נהפך למת, הקרקע נפערה תחתי, והנה עכשיו אני לא גומר ליפול, כמה מוזר...  ממתי שושנה מדברת, ומה פתאום שכל הגן הפך לחתיכת עץ יבש. חוץ מאצל קורח שהאדמה פתחה את פיה אף פעם לא שמעתי על תופעת טבע כזו, ותהום שלא נגמר עדין לא מצאו. אני נמצא במצב קצת מוזר ואולי גם לא כ"כ הגיוני, חשבתי לעצמי. מה אם מה שאמרה השושנה הזאת, מה אם היא באמת צודקת. היא אמרה שהכל משל, שאני חי בעולם של שקר, אולי כדאי שאאמין לה. אולי כדאי שאאמין שכל הגן, השושנה, הנפילות, הרוח הקרה, כל אלא הם אינם אלה כמשל כלפי נמשל, כדמיון בערך למציאות.